השתלבות אנשים עם מוגבלות בשוק עבודה היא תהליך המושפע מהיבטים מגוונים, בין היתר מצבו הבריאותי של המוגבל והמוטיבציה שלו לעבוד, היצע העבודה בשוק, לנכונות המעסיק הפוטנציאלי להתאים סביבת עבודה לעובדים מוגבלים, לחקיקה המעודדת או הבולמת את רצון המוגבל לעבוד ומידת ההשקעה במוגבל כדי להכשירו לתחומי תעסוקה רלוונטיים.
בפרסום נבדקו שני היבטים: כדאיותם של אנשים עם מוגבלות להשתלב בעבודה על פי אומדן השכר הפוטנציאלי שלהם מעבודה מול הכנסתם מקצבה ותרומת השיקום לשילובם בעבודה ולהתמדתם בה.
הכדאיות של אנשים עם מוגבלות להשתלב בעבודה נבחנה באמצעות אומדן של פוטנציאל ההשתכרות שלהם אילו קצבת הנכות שהם קיבלו לא הייתה מגבילה את יכולתם להשתכר. מאחר שהזכאות לקצבת נכות וגובהה נגזרים מרמת ההכנסה, האומדן התבסס על שכרם של נכים מקבלי קצבת שר"מ מיוחד למשתכרים. כדאיותם של אנשים עם מוגבלות להשתלב בעבודה אובחנה גם באמצעות ניתוח רב משתני (רגרסיה לוגיסטית) ואותרו קבוצות שונות של אנשים עם מוגבלויות בעלי פוטנציאל גבוה יותר, כגון בעלי השכלה גבוהה, המתגוררים במרכז ובעלי משפחות.
היעד העיקרי של השיקום בביטוח לאומי, בהתאם למנדט שלפיו הוא פועל, הוא להכשיר אנשים עם מוגבלויות כדי שייקלטו וישתלבו בעבודה המתאימה להם, תוך פיתוח של מיומנויות וכשרים חדשים שיפצו על האובדן או על הפגיעה ביכולת התפקוד שלהם או פיתוחם בקרב מי שחסרים אותם. זהו קריטריון מקובל בהערכה של תהליך השיקום המקצועי. על רקע הקשיים של אנשים עם מוגבלויות להשתלב בעבודה, אמצעי השיקום הם בהחלט אמצעים יעילים לעודד אותם לצאת לעבודה ולהתמיד בה ולכן יש להרחיב אותם על אוכלוסיות הנכים המאותרות.
ממצאי המחקר תומכים בתיקון לחוק ביטוח לאומי בעקבות ועדת לרון, אשר נועד לעודד נכים לצאת לעבודה תוך המשך קבלת קצבה חלקית. זיהוי קבוצות נכים המועמדים להשתכר יותר יאפשר להשקיע בהן משאבי שיקום מוגברים כדי שיממשו את הפוטנציאל שלהם להשתכר יותר. הקבוצות הללו ממחישות את הכיוון הכללי של המלצות ועדת לרון המעודדות השתלבות רחבה יותר של נכים במעגל העבודה.